מראית עין / גלרית מאיה
בעבודה הנוכחית ממשיכה יהלי-סרבגילי את סדרת העבודות הקודמת שלה "משכן" שעסקה בייצוג חללי הביניים של משכן כנסת ישראל וכמו מביאה את הרעיונות האסתטיים והביקורתיים שלה למסקנתם האמנותית המתבקשת.
העניין בחללים הריקים ובשיש המלאכותי הזר המייצר מופעים של עושר מזויף ותרבותיות קנויה צועד אל התפר של בין ייצוג להיות. כיוון ש יהלי-סרבגילי מחפה את הקיר כולו בציוריי trompe l'oeil של שיש והופכת את הקיר לדבר שאותו הציור מייצג. בקיר הצדדי מוצג ציור שמן של נוף רמת הגולן שעובד כאן כשחקן method acting, שמשחק בתפקיד "ציור נוף" ואינו מייצג את הנוף אלא את ציורי הנוף מסוגו התלויים במקומות כאלו. יהלי-סרבגילי משחקת כאן על הדיסוננס בין המראה האירופי של הנוף לבין מה שידוע לנו עליו: הבזלת, המוקשים, הבסיסים הסוריים הנטושים וכו'. בכך ממשיך הנוף את ההיגיון של השיש: מראית עין של יוקרה שאינה אלא זה בלבד: מראית עין. ישנו רעיון המופיע אצל היידגר בדבר יצירת האמנות כגילוי של מה שהמבט היומיומי והחיים בין הדברים מסתיר. כל הדברים כביכול נסוגים מאתנו ואינם חדירים למבטנו, ואילו באמנות נחשפת דבריותם של הדברים. היידגר כותב: "במעשה האמנות פועלת התרחשות של האמת בתנאי שבמעשה מתרחשת פתיחת הפתח של היש אל היותו מה שהוא וכמות שהוא... במעשה האמנות האמת של היש מתקינה את עצמה במעשה" (1) במילים פשוטות ניתן לומר שאנחנו עוברים ליד לוחות השיש הקרים האלו באולמות הגדולים, בחללי ניהול ההמונים הרחבים, בלוביים של בנייני משרדים ובנקים והם נראים לנו טבעיים, שקופים. ואילו מעשה ההזרה של הכנסתם כציור לגלריה מגלה, לא רק את הרבדים האידאולוגיים הסמויים (שיש הוא אירופה, שיש הוא יוקרה וכו') אלא את גופו הדברי של השיש, היותו לוח מצבה כבד קר וריק. עבודה זו, שבה הציור הוא הגלריה, והחלל יצא מהציור ובלע את הצופה מסמן קו תפר שמעסיק את יהלי-סרבגילי עוד מימיה בבצלאל כשכסטודנטית ריצפה מחדש את אחת מגלריות בצלאל בבלטות ארץ ישראליות קלאסיות, כחיפוי על הרצפה מקורית. וכו איכר שלא ידע מעולם מהי צורת השטח שאותו הוא מעבד מזה דורות עד שלא בא האמן כריסטו וכיסה אותו בבד וורוד, כך הרצפה בבצלאל והקיר כעת ה"מאיה", משקפים את הסנטימנט העתיק שעל פיו לא הדגל עושה את הדגל, אלא הרוח עושה את הדגל.
                                               יונתן הירשפלד